היא מקסימה, נבונה ומלאת ידע. נעים לי להקשיב לה עונה לשאלות שלי. ברור לי שהיא צריכה להיות כבר מומחית, ובכל זאת משהו בשיח הזה שאמור להכין אותה למבחן נתקע. אני שואלת כל מיני שאלות. החיבור שלה לילד ולמקרה ברור, היא רואה את התהליך שעשתה עם ההורים בהכרה בקושי של הילד, היא מבינה את ההיבט הרגשי והשפעתו. אבל משהו בחלק הקוגניטיבי ששיננה טוב כל כך שוב לא יושב עד הסוף. מה זה פונקציות ניהול, איך בודקים אותן? מה בין פונקציות ניהול ליכולת פלואידית? אני מוצאת את עצמי מסבירה את זה באופן חוזר. 

בניגוד לתחום הטיפול והמערכת, יש לנו תחושה שבאבחון יש מלא פרטים קטנים שצריך לשנן. גם בעשייה היומיומית וגם לקראת המבחן למדנו להישען על חישובים, מספרים, טבלאות, תבניות כתיבה ומסמכים מן המוכן שהעבירו לנו, בלי לדעת לפעמים מי נתן ומי כתב. אנחנו תופסים את הידע כמאוד טכני, ולכן כקשה ללמידה, כי הוא דורש זכירה ושינון רבים.

תחשבו רגע על חברים החכמים שלכם, אלה שכיף להקשיב להם, שהם מבינים עניין וקולטים ברגע, ויש להם תמיד תגובות חריפות. ברור בלי שנעביר להם מבחן זה או אחר שיש להם יכולת פלואידית גבוהה. האם הם בהכרח הכי מאורגנים ומתוכננים בעבודתם? האם תמיד יש להם בקרה? האם הם זוכרים לעכב תגובה כדי לא להיות ציני ליד האדם הלא נכון? יכול להיות שהם מאוד חכמים אבל לפעמים הפחות חכמים מסתכלים עליהם ותוהים "איך אפשר להיות כזה טיפש ולפגוע בעצמך, הרי ידעת שזו תהיה התוצאה של ההתנהגות הזו?" למשל, למרות שהם יודעים על תאריך המבחן או ההגשה למבחן מראש, הם לא הצליחו לעשות מספיק כדי להתקדם לשם וללמוד? כלומר, כמה שהם חכמים הם לא הצליחו להפעיל לנהל את עצמם נכון, להפעיל פונקציות ניהול. אולי הם יפצו על זה בחכמה הרבה שלהם, אבל הם משלמים מחיר על הקשיים הניהוליים שלהם. 

אנחנו נוטים להתייחס לדיאגנוסטיקה כחישוב ושינון והיא נותרת קרה, מרוחקת וקשה. אם ננסה להבין באמת את משמעות המושגים האבחוניים ונחבר אותם לחוויות שלנו יש מצב שנצליח להרגיש ולזכור אותם טוב יותר, ויהיה יותר קל בבחינה. 

זה כבר בסדר לדבר על אבחון?

כבר מותר לאבחן?

איך ניתן לאבחן ולהבין את העולם הרגשי של הילד?

הילד פנוי לאבחון? אני פנויה לאבחן? 

ברור שלא נאבחן כרגע מי שנפגע או פונה מביתו, ומה עם כל אלה שהולכים כל יום לבי"ס? 

ואם אין לילד סימפטומים זה סימן שהכול בסדר? 

איך אני יודעת שזה לא הלחץ הטבעי של המצב המטורף בחוץ?

איך אני יודעת מה שייך למצב ומה שייך לילד?

ותוקפנות, זה עולם פנימי? זה סרטונים שנחשף? איך אדע?

ואין לי תשובות. גם אני תוהה, מנסה וטועה, ומנסה.  

המחשבה שהתעוררה בי מכל השאלות האלה היא שבעולם האבחון אין לנו אף פעם ידיעה ברורה.

יש לנו השערות שאנחנו מנסים לבסס ככל יכולתנו.

על ידי אינטייק טוב – מתי הקושי התחיל? לפני המלחמה? למה נחשף? מה הוסבר לו? האם יש שינויים התנהגותיים? האם עבר טראומות קודמות? איך הגיב לאירועי לחץ קודמים, לקורונה למשל? 

על ידי ראיון עם הילד ובירור מה הבין על המצב, כמה חושש, כמה האירועים חודרניים ולמה נחשף. 

על ידי איסוף מידע ממקורות שונים בתוך חומרי האבחון, על ידי תצפית, על ידי הסתכלות על כוחות.

יש כל כך הרבה אי ודאות ביומיום עכשיו. אבל אם יש משהו שאני יודעת זה שעצם השאלה, עצם המחשבה, עצם ההסתכלות פנימה באופן רחב וגם עמוק, מתוך ענווה, אין בה אמת מוחלטת אבל יש בה את התשובה הכי טובה שאני יכולה לתת. לפחות כרגע. וזה טוב דיו.