המלצות. 

כשאנחנו מגיעים לשם לפעמים אנחנו עייפים.

לפעמים אנחנו כועסים כי יש אנשים שקוראים רק את החלק הזה ולא את כל הניסוחים היפים עד לשם.

לפעמים אין לנו מושג מה לכתוב ואיך לדייק, ונשארים עם המלצות כלליות (הוראה מתקנת, טיפול…)

לפעמים אנחנו מעתיקים מדוח אחר או מבנק המלצות וכותבים וכותבים… 

המחקר מגלה שמורים לא יודעים לגזור לבד המלצות מדוח פסיכולוגי. 

הם צריכים המלצות ברורות.

צוות בית הספר מקבל מלא דוחות עם המלצות.

הם צריכים המלצות ישימות, 

ולא הרבה מידי המלצות כדי לא להציף (נגיד 3-5 המלצות לכל גורם).

הם צריכים להבין מה שייך למורה להוראה מתקנת (למשל, ללמד אסטרטגיות קריאה) ומה צריכה לעשות המורה בכיתה (למשל, לאפשר לבטא את הידע באמצעים אחרים, כמו מצגת על נושא).

כשיש מעט המלצות רלבנטיות וברורות, הרבה מורים יעריכו אותן כי הם מרגישים קושי עם הילד ומחפשים פתרונות.

הורים מקבלים המון המלצות.

הם צריכים עזרה בסדר עדיפויות ולהבין מה אחריותם ומה לא ולאן לפנות.

כשההמלצות לוקחות בחשבון את היכולת של ההורים ליישם אותן, יש סיכוי גבוה יותר שהם ישתמשו בהן. 

בנק המלצות זה דבר נפלא שמאוד מקל עלינו ככותבי דוחות, ולא צריך להמציא את הגלגל כל דוח מחדש.

החוכמה היא לדעת לקחת מה שהכי רלבנטי לקשיים של הילד ולרשום רק אותו.

"אני לא רוצה הדרכה ממך" היא פסקה, "את לא תעריכי אותי אחרי שתדעי כמה אני לא יודעת אבחון". צחקתי. אני מעריכה אותה בגלל כל כך הרבה דברים. החוכמה שלה, הרגישות, הנתינה, הגישה לאחר. שוב דבר לא יכול לקלקל את זה. "זה לא שאני לא נהנית מהמפגש עם הילד" היא המשיכה, "וההורים זה קללל. אבל אין לי מושג איך לכתוב את האבחון. לא מסוגלת לחשוב על זה. תראי כמה אני נמנעת!". 

כמה הייתי רוצה שהיא לא תפחד מעולם האבחון, שהיא לא תרגיש שהיא לא יודעת. שהיא תרגיש בו נוח עשירית ממה שהיא מרגישה במפגש עם הורים, התחום החביב עליה. 

אני מנסה ללכת איתה פסיעה – פסיעה אל תוך האבחון. איסוף המידע זורם לה, והיא מעלה השערות ללא קושי. אנחנו מתכננות את האבחון בהתאם להשערות אפשרויות. "בואי תנסי לסיים את 1-7 במפגש הראשון" אני מנסה, "ואז נדע טוב יותר איך להמשיך הלאה, באילו כלים לבחור". היא מכירה ילדים ורואה אותם, ובסוף המפגש כבר יש לה תובנות. עוד קצת ויש ציינון. היא יודעת לומר בלי סיוע שלי למה הילד זקוק. גם לאיזה כלים היא זקוקה ועל מה היא מרגישה יותר נוח לוותר. עכשיו הכתיבה.

אני לא מצפה שהיא תהפוך לאוהבת אבחונים והמאבחנת הכי רצינית בתחנה. אני מקווה שהבקשה לעשות אבחון לא תעורר בה חלחלה, שיהיה שם יותר חוויה של ידע, ביטחון ורוגע. מקווה. צעד-צעד.