בסוף ההכשרה באבחון אוטיזם הייתה הצגת מקרה שהעלתה בי חוסר שקט ניכר. פתאום חשבתי על ילדה שאבחנתי. היו קווי דמיון… תהיתי…אולי? אוטיזם? הרי לא ממש מצאתי הסבר שמניח את דעתי לקושי והיה שם קושי חברתי מסוים…. דקות ארוכות ניסיתי להעלות סימנים מהזיכרון לטווח ארוך. אחר כך ניסיתי לגלות חמלה לעצמי. לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום, ואולי טעיתי. וזה עלול לקרות גם מחר. אולי לא על אוטיזם כי עכשיו אני יותר "על זה", אבל על דברים אחרים. לכל אחד יש חלק עיוור. האם זה מבהיל אותי? מחליש וגורם לי להימנע מאבחון? לרגעים. ברגעים אחרים אני אומרת לעצמי שעצם ההבנה שאני לא יודעת הכול, לא מחזיקה שום אמת אלא רגעית ומוכנה להמשיך ללמוד זה העיקר. מאחלת לעצמי יותר רגעים כאלה מאחרים, והמשך למידה פורייה.