"משלושה יוצא אחד"

או שניים?

או מה בעצם?

כשמבחן אחד נמוך מהנורמה ומבחן אחר בנורמה באותה יכולת רחבה, אנחנו אמורים להוסיף תת מבחן שלישי. ואז כמו בהרבה שלישיות קורות בעיות ומתחילות מריבות ומחלוקות.

אם בחרנו להרחיב עם כלי שנותן יכולת מורחבת אז יש לנו ציון כולל ליכולת שמתבסס על שלושת המבחנים. לפעמים המצב הזה הופך מורכב כי הציון הזה אינו ממוצע אלא הוא "מושך" לקצוות, והוא גם לא מספר את הסיפור של החלקים שמרכיבים אותו.

לפעמים "המבחן הנוסף" אינו נותן יכולת מורחבת כי בחרנו כלי אחר, אולי אפילו לא מתוך הוודקוק, ואז אין ציון כולל ליכולת וזה לגמרי בסדר.

יש את כלל האצבע של "הרוב קובע", כי ההנחה היא שמבחן אחד הוא המקרי ולא התוצאה שחזרה על עצמה, זו התפיסה הבסיסית אבל גם זה לא תמיד נכון.

הדבר שהכי תורם להחלטה שלי זה החשיבה שמלווה את התהליך. המספרים עוזרים לנו לחשוב את הילד, אבל הם לא מוחלטים.

אנחנו צריכים לחשוב איך הציונים שקיבלנו מסתדרים עם החוויה האבחונית ועם המידע שאספנו טרם האבחון מההורים והמורים. לאן אלה נוטים? איזה סיפור הם מספרים לנו?

האם המבחן יוצא הדופן קשור ליכולת רחבה אחרת שמספרת סיפור שיכול לעזור?

כשמסתכלים על ההישגים, איפה באה לידי ביטוי היכולת הרחבה הזו ואיך התפקוד נחווה שם?

האם התפקוד יוצא הדופן יכול להיות קשור לסיטואציה ספציפית, משהו שהפריע, עייפות או אולי משהו שגייס במיוחד והעלה מוטיבציה?

אולי עצם התנודתיות היא הסיפור של הילד שלעיתים מצליח לגייס קשב ולעיתים לא? אולי אין באמת תנודתיות ואמנם המבחנים בטווח שונה אבל הם מאוד קרובים וזה התפקוד (למשל, 83, 86, 87), או שהתפקוד שלו היה שונה מהותית בין המפגשים וזה מה שהשפיע על הציון?

יש כל כך הרבה מספרים באבחון וכל כך הרבה ידע ללמוד. אבל בסוף יש את החוויה הקלינית, ההבנה שלנו את הילד שמובילה להשערות מסוימות, והצניעות שמלווה אותנו בהכרעה מה יוצא מהשלושה.

"קודם עבדתי טכנית וכל הלמידה הזו גרמה לי להבין דברים לעומק", "בסוף דיאגנוסטיקה היה החלק הכי קל בבחינה שלי". 

טירוף של למידה אינטנסיבית,  ורגע אחרי המבחן מתרווחים ונחים על זרי המומחיות. זה רגע מרגש של קבלת החלטות על התמקצעות בהמשך. 

יש פסיכולוגים ששמחים לסיים עם הפסיכו-דידקטי ולשמור ממנו מרחק בהמשך. יש כאלה שהתקופה לפני המבחן מגלה להם את העולם הזה, מאירה אותו באור חדש או מחדשת את האור והסקרנות שהייתה עוד בתואר, ויש להם עניין בתחום. לצד זה, יש את הפחד לחשוב, להחליט ולחתום לבד ואת הפחד מההשקעה הרבה, והכתיבה והכתיבה…. 

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בתקופה האחרונה זה להדריך מומחים ומדריכים שבוחרים להמשיך ולהתמקצע בתחום. ההרגשה שהם שם, מעוניינים להמשיך ללמוד ולהתעסק עם זה וסקרנים לגבי התחום הזה, מעוררת בי סיפוק אולי אפילו מין גאווה אימהית. אני נהנית מחשיבה משותפת המשוחררת מהחרדה שמלווה את תהליך הלמידה למבחן ויושבת על הכרה טובה של החומר. שמחה לחשוב שיש עוד דור שיגדל מתמחים בלי פחד מאבחון ואפילו עם הנאה ממנו.