בחדר האבחון שלי יש הרבה משחקים למרות שאני אני לא מטפלת כיום במשחק. למה? מהמון סיבות.
המשחקים עוזרים לי "לשבור את הקרח" וליצור קשר עם ילדים מתנגדים. הם עוזרים לפעמים לייצר הפסקה בעבודה האבחונית כדי למלא מצברים, לחזור לקשב או פשוט למלא את הזמן עד שובו של ההורה.
לפעמים הם נותנים מידע חשוב. משחקי קופסא רבים יכולים לתת לי מידע על ויסות רגשי והתמודדות עם תסכול וחשש מהפסד, באופן שמנותק מלמידה ומתחומי הקושי שם. כשילד פוגש משחק שהוא לא מכיר אני לומדת על החשש מול חדש ומהירות הלמידה של כללים במנותק מלמידה בית ספרית.
משחק יכול לתת לי גם מידע אבחוני. אולי זה הכי ברור במשחקי זיכרון או במשחקי אסטרטגיה הדורשים פונקציות ניהול. למשל, ב"דוקים" אני יכולה לקבל מידע על גמישות חשיבתית, דרך חיפוש אסטרטגיות שונות בחילוץ הדוקים או כמה הילד רואה רק את הדוק הכי שווה ולא את כל היתר. משחק יכול לתת לי גם מידע על יכולת מתמטית. למשל, ב"חלומות" אפשר לראות כמה הילד נשען על חיבור או רק על מספרים זהים כי מתקשה בחיבור עצמו. בבאולינג אפשר לראות תפיסת כמות לעומת ספירה בלבד של הבקבוקים הנופלים, חיבור התוצאות של שתי ניסיונות הזריקה, או אפילו חישוב מורכב של התוצאה במספר מהלכים כדי לראות מי בנינו ניצח, דבר שדורש חישוב במספרים דו ספרתיים.
אני אוהבת לשחק, אוהבת שיש לי משחקים בחדר, לפעמים הם מסיחים, לפעמים הם יעילים ותורמים, ולפעמים הם גם נותנים מידע בדרך אחרת וכיפית. זה אף פעם לא תחליף אבל זה מעשיר את ההבנה שלי.