זה כבר בסדר לדבר על אבחון?
כבר מותר לאבחן?
איך ניתן לאבחן ולהבין את העולם הרגשי של הילד?
הילד פנוי לאבחון? אני פנויה לאבחן?
ברור שלא נאבחן כרגע מי שנפגע או פונה מביתו, ומה עם כל אלה שהולכים כל יום לבי"ס?
ואם אין לילד סימפטומים זה סימן שהכול בסדר?
איך אני יודעת שזה לא הלחץ הטבעי של המצב המטורף בחוץ?
איך אני יודעת מה שייך למצב ומה שייך לילד?
ותוקפנות, זה עולם פנימי? זה סרטונים שנחשף? איך אדע?
ואין לי תשובות. גם אני תוהה, מנסה וטועה, ומנסה.
המחשבה שהתעוררה בי מכל השאלות האלה היא שבעולם האבחון אין לנו אף פעם ידיעה ברורה.
יש לנו השערות שאנחנו מנסים לבסס ככל יכולתנו.
על ידי אינטייק טוב – מתי הקושי התחיל? לפני המלחמה? למה נחשף? מה הוסבר לו? האם יש שינויים התנהגותיים? האם עבר טראומות קודמות? איך הגיב לאירועי לחץ קודמים, לקורונה למשל?
על ידי ראיון עם הילד ובירור מה הבין על המצב, כמה חושש, כמה האירועים חודרניים ולמה נחשף.
על ידי איסוף מידע ממקורות שונים בתוך חומרי האבחון, על ידי תצפית, על ידי הסתכלות על כוחות.
יש כל כך הרבה אי ודאות ביומיום עכשיו. אבל אם יש משהו שאני יודעת זה שעצם השאלה, עצם המחשבה, עצם ההסתכלות פנימה באופן רחב וגם עמוק, מתוך ענווה, אין בה אמת מוחלטת אבל יש בה את התשובה הכי טובה שאני יכולה לתת. לפחות כרגע. וזה טוב דיו.