בסוף ההכשרה באבחון אוטיזם הייתה הצגת מקרה שהעלתה בי חוסר שקט ניכר. פתאום חשבתי על ילדה שאבחנתי. היו קווי דמיון… תהיתי…אולי? אוטיזם? הרי לא ממש מצאתי הסבר שמניח את דעתי לקושי והיה שם קושי חברתי מסוים…. דקות ארוכות ניסיתי להעלות סימנים מהזיכרון לטווח ארוך. אחר כך ניסיתי לגלות חמלה לעצמי. לא ידעתי אז מה שאני יודעת היום, ואולי טעיתי. וזה עלול לקרות גם מחר. אולי לא על אוטיזם כי עכשיו אני יותר "על זה", אבל על דברים אחרים. לכל אחד יש חלק עיוור. האם זה מבהיל אותי? מחליש וגורם לי להימנע מאבחון? לרגעים. ברגעים אחרים אני אומרת לעצמי שעצם ההבנה שאני לא יודעת הכול, לא מחזיקה שום אמת אלא רגעית ומוכנה להמשיך ללמוד זה העיקר. מאחלת לעצמי יותר רגעים כאלה מאחרים, והמשך למידה פורייה. 

אחת הפנטזיות המקצועיות שאני זוכה להגשים השנה היא לתת למתמחים הצעירים שלנו לעשות אבחון בצפייה. כלומר, להעביר אבחון עם מומחה לאורך כל השלבים שלו. מאיסוף מידע מההורים ובית הספר, דרך הגדרת שאלת אבחון והיקף בדיקה, העברה, ציינון, כתיבה ועד הפידבק.  

כשלמדתי אבחון דידקטי היו במהלך ההכשרה עשרה אבחונים כאלה. למדתי המון וזו נשארה עבורי חוויה מאוד חיובית. 

השבוע למדתי לאבחן אוטיזם ולהעביר אדוס והייתה לנו התנסות כזו. כל אחד מאיתנו העביר חלק מהאדוס למאובחן אמיתי בזמן שהמדריכה ויתר הקבוצה צפו בתהליך. 

נלחצתי בטירוף. ואם אטעה ואקלקל? פתאום נזכרתי שזה היה מלחיץ גם אז בקורס האבחון. וזה היה אפילו יותר מלחיץ עכשיו. כמה לא פשוט לי היום למצוא את עצמי מקבלת פידבק על העברה של אבחון… לרגעים חשבתי לוותר על התענוג ותהיתי מה עוללתי למתמחים שרק הגיעו לתחנה ויכנסו בגללי לעוד לחץ…

בסופו של דבר היה נעים ומלמד מאוד ואני שמחה על ההזדמנות הזו. מאמינה שגם המתמחים שלנו ידעו ליהנות מזה ולגדול. הלוואי שנצליח כולנו ללמוד מההתנסות הזו, ולהעניק ליותר אנשים את החוויה המעשירה הזו של למידה מאבחון משותף.