"משלושה יוצא אחד"

או שניים?

או מה בעצם?

כשמבחן אחד נמוך מהנורמה ומבחן אחר בנורמה באותה יכולת רחבה, אנחנו אמורים להוסיף תת מבחן שלישי. ואז כמו בהרבה שלישיות קורות בעיות ומתחילות מריבות ומחלוקות.

אם בחרנו להרחיב עם כלי שנותן יכולת מורחבת אז יש לנו ציון כולל ליכולת שמתבסס על שלושת המבחנים. לפעמים המצב הזה הופך מורכב כי הציון הזה אינו ממוצע אלא הוא "מושך" לקצוות, והוא גם לא מספר את הסיפור של החלקים שמרכיבים אותו.

לפעמים "המבחן הנוסף" אינו נותן יכולת מורחבת כי בחרנו כלי אחר, אולי אפילו לא מתוך הוודקוק, ואז אין ציון כולל ליכולת וזה לגמרי בסדר.

יש את כלל האצבע של "הרוב קובע", כי ההנחה היא שמבחן אחד הוא המקרי ולא התוצאה שחזרה על עצמה, זו התפיסה הבסיסית אבל גם זה לא תמיד נכון.

הדבר שהכי תורם להחלטה שלי זה החשיבה שמלווה את התהליך. המספרים עוזרים לנו לחשוב את הילד, אבל הם לא מוחלטים.

אנחנו צריכים לחשוב איך הציונים שקיבלנו מסתדרים עם החוויה האבחונית ועם המידע שאספנו טרם האבחון מההורים והמורים. לאן אלה נוטים? איזה סיפור הם מספרים לנו?

האם המבחן יוצא הדופן קשור ליכולת רחבה אחרת שמספרת סיפור שיכול לעזור?

כשמסתכלים על ההישגים, איפה באה לידי ביטוי היכולת הרחבה הזו ואיך התפקוד נחווה שם?

האם התפקוד יוצא הדופן יכול להיות קשור לסיטואציה ספציפית, משהו שהפריע, עייפות או אולי משהו שגייס במיוחד והעלה מוטיבציה?

אולי עצם התנודתיות היא הסיפור של הילד שלעיתים מצליח לגייס קשב ולעיתים לא? אולי אין באמת תנודתיות ואמנם המבחנים בטווח שונה אבל הם מאוד קרובים וזה התפקוד (למשל, 83, 86, 87), או שהתפקוד שלו היה שונה מהותית בין המפגשים וזה מה שהשפיע על הציון?

יש כל כך הרבה מספרים באבחון וכל כך הרבה ידע ללמוד. אבל בסוף יש את החוויה הקלינית, ההבנה שלנו את הילד שמובילה להשערות מסוימות, והצניעות שמלווה אותנו בהכרעה מה יוצא מהשלושה.