"ומי יחתום אחרי?" שאלתי אותה. 

היא הסתכלה בי באי הבנה, "את מומחית, בהסמכה להדרכה". 

אבחון ראשון בשפ"ח נתניה. אחרי 12 שנה בשפ"ח תל אביב שכל מסמך עובר למנהל התחנה לא היה לי ברור איך אפשר שאף אחד לא יקרא מה שכתבתי, שלא יבדוק אם טעיתי בהבנה, בניסוח, בשגיאות הכתיב… לא שלא סמכתי על עצמי, אבל ליתר ביטחון….

"טוב, אקרא, אבל רק אבחון אחד". 

נשמתי לרווחה.

אחת המומחיות הצעירות בקבוצת ההדרכה ביקשה שנדבר על דוח בקבוצה אבל גם שאקרא אותו אחר כך. בהתחלה הופתעתי כי הנה היא חופשיה מהביקורת, מחובה לקבל את ההערות שלי. הרוויחה ביושר את העצמאות וזכות החתימה. אחר כך נזכרתי באבחון הזה הראשון בנתניה, בחשש הזה. החשש שמלווה אותי עדיין לפעמים, בדואליות עם הזכות להתנסח כרצוני. כמה שזה לא פשוט להיות בהדרכה, כמה שזה לא פשוט להיות לגמרי עצמאי וגדול. כמה אנחנו רוצים להיות בטוחים בכל מילה, כמה החוויה של לסיים ולא לתקן יותר ולסמוך על התוצר לא פשוטה לנו. כמה טוב שיש שם מישהו, לא כי חייבים, כי רוצים עוד קצת…