"אני לא מצליחה להבין מה קורה לילד" אמרתי לה. "אני מבינה שקשה לו להביע את עצמו בכתב אבל לא מצליחה להבין למה. אני גם לא מצליחה להבין למה יש פער כל כך גדול בין ההבעה בכתב להבעה בעל פה. פתאום יש שפע רעיונות שלא היו קודם". 

"אולי זה רגשי? הימנעות ניכרת?" מציעה מישהי.

 "לא, אני חושבת שזה שפתי גם אם היכולת הקריסטלית נראית תקינה. הוא התחיל לדבר בגיל ארבע, והייתם צריכים לשמוע אותו מתבטא" היא חוזרת. 

לפעמים זה מעבר לחיבור טכני בין יכולות. לפעמים יש פה תחושה. אמנם יש הנמכה מסוימת פה או שם, אבל הפער גדול מדי והקישור לא נותן חוויה כל כך הגיונית. "אני רוצה להתייעץ", אמרתי. היא הסתכלה בי במבט תמה. "עם מי את מתייעצת??".

כל אחד מאיתנו צריך מישהו להתייעץ איתו, לחשוב איתו, שרואה את הדברים מנקודה אחרת. אבחון הוא כל כך הרבה ידע ומצד שני רב הנסתר על הגלוי. הרי המבחנים לא מדויקים, הם בודקים היבט חלקי של הדברים, לחלקם יש נורמות בעייתיות. לפעמים זה ברור יותר ולפעמים פחות, אבל זה אף פעם לא עבודה טכנית, זה תמיד דורש חשיבה, העמקה והקשבה פנימה. לכן אני אוהבת את קבוצות ההדרכה, את היכולת לעצור את הרכבת ולחשוב. הרבה פעמים הדיבור המשותף הזה עוזר ועושה הגיון. לפעמים לא, ואז גם אני הולכת להתייעץ.