"לא ככה כותבים. לא קראת בחיים אבחון?!" 

נבוכתי. האמת, לא. רק סיימתי את התואר בקלינית של הילד אז היה לי מושג איך אמור להיראות אבחון עם הסוללה הקלאסית, אבל אבחונים דידקטיים לא יצא לי לקרוא ולא היה לי מושג איך הם אמורים להיראות. 

זו היתה השנה השנייה של קורס האבחון הדידקטי והאבחון הראשון שהתנסיתי בו תחת הדרכה. 

הכתיבה היתה סיזיפית. גם ההדרכה. אני והשפה הפסיכולוגית הבסיסית והמצומצמת שלי, והמדריכה המורה לחינוך מיוחד והמאבחנת הדידקטית המנוסה שבאה מעולם אחר.

שאלתי אם יהיה יום שבו הכתיבה תיקח פחות זמן . "לא" היא פסקה, "רק מוקד ההשקעה של הזמן הוא אחר".

עשרים שנה עברו מאז. אני אפילו כבר יושבת בהנאה על כיסא המדריכה.  אחרי מאות אבחונים יש לי את השפה שלי, דרכי העבודה שלי, הציינון והמקומות שלוקחים לי הרבה פחות זמן.

ועדיין, יש אבחונים שלוקח לי להעביר יובלות, שאני דוחה את ההתמודדות איתם, נתקעת נורא בכתיבה, שאני טועה, שאני זקוקה להתייעצות, שאני מרוויחה מלספר עליהם לסטודנטים בכיתה. 

אבחון זה דבר גוזל זמן, לפעמים סיזיפי וקשה.

עבורי זה נכון, מעורר ומסקרן למרות ההשקעה, גם אחרי עשרים שנה. 

(פורסם ב31.8.22)