המקרה המושלם

כמה שאנחנו אוהבים מקרים ברורים ונקיים. כל היכולות אחידות, יש הנמכה ביכולת אחת או שתיים, הקשר להנמכה בהישגים ברורה, החלק הרגשי לא משמעותי, ניתן סיוע מקצועי לאורך זמן והילד משתף אותו פעולה מקסים, ואם כבר להזמין – גם בלי הפרעת קשב. 

הבעיה שבמרבית המקרים זה לא כל כך נקי. אין אחידות כי המבחנים בודקים דברים קצת שונים, התסכול מוביל להימנעות ניכרת, הילד שקוף ופוספס, יש בעיות רקע משפחתיות, בהרבה מהמקרים יש גם בעיית קשב…

ואז כשהדברים לא ברורים קשה לנו לתת אבחנה ברורה וחוסר הביטחון שלנו עולה. 

היינו רוצים מין סריקת מוח מהירה שתתן תשובות או לפחות שיהיה עוד כלי מהימן שייתן תשובה לאבחנה המבדלת. ואנחנו בטוחים שמישהו אי שם מחזיק את התשובה המדויקת. 

אבחנה היא השערה, אנחנו מנסים שתהיה מבוססת ככל האפשר. אבל היא השערה.

יכולה להיות טעות – שנתנו אבחנה שגויה. יכולה להיות טעות מסוג שני – נמנענו ממתן אבחנה והיה צריך לתת.

אין לנו יכולת להיות בטוחים במיליון אחוז. יש לנו יכולת להיות הכי מקצועיים ואתיים שאנחנו יכולים, ולשקול את כל האפשרויות, מה נראה הכי נכון ומדויק ומה המשמעות של ההחלטה שלנו לתת אבחנה או לא. 

איך תשפיע האבחנה על הילד וסביבתו? איך ישפיע העדר אבחנה? 

האם יש לנו זמן לתהליכי התערבות שיסייעו לדייק את האבחנה ומה המשמעות של דחיית ההחלטה?

למשל, האם אמנע מהילד התאמות? האם אוכל לתת בעוד שנה אחרי שילכו לטיפול? 

להיות מקצועי ואתי זה לפעמים לשתף את ההורים בהתלבטות שלי. 

להיות מקצועי ואתי זה לדעת שאני לא מושלמת ויש לי אפשרות לטעות, לשקול את כל האפשרויות ולחמול על עצמי כשטעיתי.