הפחד הכי גדול שלי זה לטעות. שמישהו יקרא את האבחון שלי בדיעבד ויתברר שהוא טעות גמורה, בכלל לא בכיוון. הפחד שאני לא מדייקת, לא מפרשת נכון מלווה אותי בלא מעט דוחות לא מאוד ברורים. אני מרגישה את זה עוד יותר בחלק הרגשי, כשאני מנסה לפרש את הדברים ולא רק לתאר אותם כפי שהם נאמרו. 

בדוחות אחרים אני מפחדת לטעות בקטנות – טלפון ההורה, פרט באינטייק שניסחתי שגוי או אפילו שגיאת הקלדה שההורים שולחים לי עליה תיקון. 

לפעמים ברור לי שאני נשמעת החלטית בהבנות שלי להורים, למודרכים, לסטודנטים. הרבה פעמים זה לא ככה באמת. גם עם הרבה ניסיון, הרגע של מסירת הדוח, כשכבר אי אפשר לשנות אותו, מלחיץ אותי. מפה המילים שלי והחתימה שלי תחתן מטיילות לבד בעולם. 

מצד שני, לפעמים אני חושבת שאולי הפחד הזה הוא כמו הפרפרים לפני ששחקן עולה לבמה גם כשהוא שחקן מנוסה. בלי התחושה הזו הוא יהיה שחקן פחות טוב. הפחד הזה משמר את החדות שלי, הבדיקה החוזרת שלי, המשך הלמידה, הצניעות. 

לחיי הפחד והחיים לצידו.  

(פורסם ב27.9.22)