יש ילדים שצועקים את הקשיים שלהם. 

הם לא לומדים ולא מוכנים להיעזר.

הם מפוצצים את הכיתה. 

הם לא מגיעים לכיתה. 

הם לא נעימים למורים, לחברים, להורים.

הם גם לא נעימים לנו כמאבחנים.

יש ילדים ששותקים את הקשיים שלהם.

הם נורא חברותיים ואהובים על כולם

ופתאום בסיפורים עולה תחושת בדידות נורא גדולה,

מול כרטיסים מסוימים ב-TAT  יש שוק וחוסר יכולת לספר כלום,

או תוקפנות בלתי נשלטת שאי אפשר להאמין שיש בהם. 

הם נורא מתאמצים למרות ששנים לא מצליח להם

אבל הם עושים אותו דבר שוב ושוב, באופן חזרתי, בלי גמישות, 

והציורים נורא קטנים, או עולה חוויה של שונות, אולי אפילו מוזרות, 

ואולי גם רואים בכלים ההשלכתיים חרדה או דכדוך… 

הם מעוררי אמפתיה גם כש"נשבר להם".

אבל הסיפורים שלהם גרנדיוזיים וברור שהם לא יכולים לגעת בתחושת חוסר היכולת, 

או שהם משתמשים במנגנון הגנה של ניתוק באופן חוזר מול תכנים רגשיים. 

יש ילדים שהעולם הרגשי שלהם ברור לנו

יש ילדים שהוא מפתיע או מבהיל אותנו

יש שהחלק ההשלכתי לא "נדבק" לנו לתיאור ההורים ובי"ס,

אפילו לחוויה שלנו.

אבל חשוב להסתכל לעומק, כי גם אם הילד נראה נורא מתפקד

צריך לזכור שאולי עכשיו זה מבעבע בפנים

לא רואים כלום בחוץ ונשמר תפקוד, אבל זה עלול לגדול ולהיות פחות נשלט.

צריך לזכור ש"עצמי שקרי" הוא יעיל וחברתי, 

אבל מסכות הן דבר שגוזל המון אנרגיות ממטלות התפתחותיות כמו למידה. 

וצריך לזכור שהחלק הרגשי תמיד מספר משהו, גם אם הוא לא תמיד מובן לנו עד הסוף.