פעם ראשונה שהלכנו להופעה ב"קו רקיע" בפארק אריאל שרון. 

הנוף הפרוס לפנינו היה מעורר התפעלות. 

"הנה עמוד הפיקוח של נתב"ג", "הנה המבנים של שרונה והנה קריית הממשלה"…

היה משהו מסקרן ומקסים בקרבה של המטוסים היורדים לנחיתה.

ב-20:30 התחילו ווטסאפים על ביטול הקייטנות וההבנה שהלילה זה הלילה והטילים האירנים בדרך.

ב-21:00 רגע לפני תחילת ההופעה הסבירו מה לעשות אם תהיה אזעקה.

פתאום ההסתכלות מהגובה אל הנוף הפרוס למטה הפכה מעוררת חרדה, מקור סכנה.

פתאום המטוסים הקרובים כל כך היו מבחינתי תזכורת ואיום, ואולי זה בכלל לא מטוס נוסעים תמים??

חלק מהקהל הלך הביתה. חלק אחר בקהל חשב שהם סתם חרדתיים.

איך כל זה קשור לאבחון?? 

בניגוד לטיפול, יש לנו תחושה באבחון שיש אמת ברורה ורק צריך למצוא אותה.

יש ציונים מספריים, יש עובדות…

אבל עובדות הן תמיד תלויות הקשר, וההקשר מאוד משמעותי לסיפור ולהבנה שלנו.

העובדות הן הבסיס, אבל הן לא כל התמונה ולפעמים גם לא העיקר שלה.

הסיפור הוא תמיד יותר ספציפי ויותר אישי. 

תלוי רגע ספציפי ורגש ספציפי שמתעורר בי.

"קו רקיע" הוא מקום מקסים. אסור להתעלם מעובדות.  

אבל אי אפשר להתעלם מכל היתר ולהיצמד לעובדות היבשות. 

כי זה מפספס את כל הסיפור.