כשמאיה ביתי הבכורה נולדה היא בכתה בלי הפסקה.

לא משנה מה עשיתי לא הצלחתי להרגיע אותה. הבכי שלה הטריף אותי. 

בטיפת חלב הרגשתי מבוקרת.

כשהלכתי לרופאת הילדים הרגשתי אמא לא טובה.

כשסיפרתי לפסיכולוגית עמיתה הרגשתי משוגעת.

אחרי ארבעה חודשים חברה טובה מרפאה בעיסוק אמרה לי "יש לה בעיה בוויסות חושי, כל פעם שאת זזה קצת היא מתחילה לבכות".

פתאום היה היגיון לשיגעון. פתאום הבנתי שזה לא כי אני אמא גרועה, אלא כי יש קושי אובייקטיבי והרי אי אפשר לא לזוז… 

עצם ההמשגה אפשרה לי מרחב לחשוב איך אני יכולה להקל עליה ועלי, ולקבל סיוע עבור שתינו.

היום היא חיילת. אני מכירה את החלקים שנותרו מהקושי בוויסות באישיות שלה, בהתנהלות שלה. אולי גם בשלי. שאריות של תפיסה עצמית שלא משנה מה אעשה לא אצליח להרגיע אותה, גם אם זה לא נכון היום. ההורות שלי היא אחד הנקודות הכי פגיעות שלי. 

כהורים אנחנו מנסים לעשות הכי טוב עבור ילדנו, הכי טוב שאנחנו יודעים. 

ככל שהילדים שלנו יותר מורכבים ומאתגרים זה מאתגר את ההורות שלנו.

כמה אנחנו יודעים את זה טוב כהורים. כמה זה כואב לנו.

כפסיכולוגית וכמדריכה אני הכי רוצה להצליח להחזיק אמפתיה כפולה. גם להבין את הקושי של הילד וגם להיות אמפטית להורה. לא לגרום לו להרגיש מבוקר, להסביר תמונה שרואה איך עשה את המקסימום שלו, גם אם ממש רחוק משלמות ואולי במקומות מסוימים אפילו מזיק. 

זה מה שהייתי רוצה עבורי כאמא, מקווה שמצליחה לתת את זה ברוב המקרים. 

הלוואי.