-אז מה הבנת על הילד?

-יש לו לקות למידה. רוב היכולות תקינות, פרט לעיבוד שמיעתי וזה קשור לקושי שלו בלמידה. הוא מצליח בעל פה הרבה יותר מבכתב. יש לו הפרעת קשב אבל זה לא גורם הדרה. 

-אם זו תמונת הנתונים, למה למרות קריאה תקינה הוא יושב שעה על טקסט ורק מצטט ולא מסוגל לנסח משפט אחד משל עצמו?

שתיקה

***

אתם לומדים לבחינה בדיאגנוסטיקה, קוראים, משננים, מצטטים, ושוב חוזר חלילה, והחרדה הזו ממה ישאלו, ואם ישאלו שאלה שאתם לא למדתם את התשובה, ובחוויה שלכם אתם לא באמת מבינים עד הסוף ולא סומכים על עצמכם, ואז באה שאלה ואתם ישר רצים לזיכרון לטווח ארוך ומחפשים את התשובה ולרגע לא עוצרים לנשום ולחשוב מה בעצם הבנתי פה, ומצטטים מה שהמדריך אמר או אולי הוא אמר משהו קצת אחר??? ופתאום יש בלקאאוט. אמאלה!! 

כשמרגישים קושי והחרדה משתלטת אנשים מפעילים את ההגנות שלהם. אחת הדרכים להתמודד היא להיצמד למה שאפשר, לידע של המדריך או לפוסט של סמדר. לפעמים יש נטייה להימנעות. יש מתמחים מתפללים שדיאגנוסטיקה בבחינה יהיה אחרון והכי מעט זמן.  

***

ילדים שחווים קושי בלמידה לאורך זמן מגיבים לקושי הזה בכל מיני מנגנוני הגנה, בדיוק מתמחים לפני מבחן. יש ילדים שנצמדים לטקסט או לאסטרטגיות שלימדו אותם ומתקשים לפעול עצמאית מתוך גמישות חשיבה. לא בגלל קושי ניהולי אלא מתוך לחץ ניכר והרבה "תחזור לטקסט ותבדוק שוב". לכן, הם נוטים לצטט מתוך לחץ. זו ההגנה ולא הלקות עצמה. 

זה לא אומר שאין לקות למידה, אבל זה מסביר את הקושי לא דרך היכולות הקוגניטיביות אלא דרך סגנון ההתמודדות הייחודי של הילד עם הלקות שלו. ההבנה הזו יכולה להיות המפתח לעבודה. למשל, עבודה של המורה להוראה מתקנת שנכוון אותה להיבטים האלה, של בניית פרפרזה, של ביטחון בידע, של לעצור ולנסח את ההבנה בעל פה ורק אחר כך בכתב.  

אנחנו יכולים לעשות CHC, אבל בעיקר חשוב שנבנה סיפור שעושה הגיון בין יכולות, הישגים והתמודדות רגשית. סיפור טוב הוא סיפור אינטגרטיבי שמתחבר לשומע ו"עושה לו הגיון", הוא סיפור שמגייס לעבודה ומדייק אותה. 

אה, והוא גם סיפור שקל יותר לספר בבחינה.