כשאני שואלת סטודנטים על תחושות לגבי אבחון יש תשובה נפוצה. "אני אוהב להעביר ולחשוב את הילד, אבל שונא לכתוב את הדוח". זו כמובן לא תשובה יחידה, אבל שכיחה מאוד. בדיוק כמונו, גם בני נוער רבים שונאים לכתוב. לא כולם, אבל די הרבה. 

מי ששונא נמנע, ומי שלא מתרגל מצליח פחות. ואז נוצר פער בין הבעה בעל פה להבעה בכתב. 

אבל איך נדע אם הפער שאני רואה באבחון נובע מלקות או מחוסר התנסות? 

איך נעריך הבעה בכתב?

אנחנו יודעים לדבר על קריאות הכתב, על קצב כתיבה ועל אחוז שגיאות כתיב וסוגיהן. אבל הבעה בכתב?

בעיני הדרך הטובה לבדוק הבעה בכתב היא לבקש מהילד לכתוב טקסט מידע קצר על נושא שבתחום ידע העולם שלו. היתרון שזה נושא שמעניין אותו, ולכן הוא מבין בו ויש לו מוטיבציה להתייחס אליו. התשובות לשאלות ביחס לטקסט הבנת הנקרא עלולות להיות מושפעות מאי הבנה של הטקסט, חוסר בידע עולם וחוסר עניין. 

על מה מתבגרים יכולים לכתוב? על כל מה שמעניין אותם. 

בעד ונגד תוכנות מעקב של הורים בטלפונים של ילדים, סרטים בקולנוע לעומת סרטים בטלוויזיה, קניות באינטרנט לעומת בחנות הפיזית, בעד ונגד שימוש בתכנות AI לצורך עבודות לבי"ס, היתרונות של להיות חניך/מדריך בצופים, השוואה בין סוגי מוסיקה או ריקוד למי שמתעסק בתחום… 

כשנסתכל על הטקסט נוכל לשאול את עצמנו כמה הוא בהיר ותקשורתי לקורא? כמה הוא תואם לנושא הנבחר? כמה הוא עובדתי? כמה רעיונות הוא כולל וכמה הם מוכללים או מובעים בפרטי פרטים? האם יש מבנה של פתיחה, רעיונות, דוגמאות וסיכום? כמה הטקסט אורגן ותוכנן מראש? כמה בקרה נעשתה? האם הוא תקין לשונית? כמה אוצר המילים מגוון, תקין ותואם למשלב שבו כותבים (משלב אורייני)?

נשאל את עצמנו האם בעל פה הוא מביע באמת יותר רעיונות? האם יש הבדל כמותי או איכותי?

ובסוף כמו תמיד נקשר את התפקוד שלו, הקשיים והחוזקות, להבנה שלנו את התפקוד הקוגניטיבי והיכולות הרחבות.