כשתמר ביתי היתה בת שנתיים הרגשתי שהיכולת השפתית שלה נמוכה לגילה. אוצר המילים שלה היה נמוך. זה בלט לי בעיקר לעומת מאיה אחותה שבגיל שנה ידעה לשיים עיגול, ריבוע ומשולש. לקח לי הרבה שנים להבין שמאיה חזקה מאוד בתחום המילולי (בדומה לאמא שלה).
כשתמר היתה בת 3 כבר דאגתי יותר כי היא לא שיימה צבעים, ולפי הנורמה כבר צריך. ביקשתי מהגננת לבדוק והיא אישרה את דבריי. היתה לי גם סיבה לדאגה. אני מכירה לקויות הלמידה של אבא שלה.
***
יש לנו הרבה תחושות בטן כהורים וכפסיכולוגים לגבי ילדים. חלקן נכונות וחלקן פחות. בתחום של התפתחות ובתחום האבחון יש גם בונוס – קיומן של נורמות.
בעיני, אסור לנו לוותר על תחושות הבטן שלנו, ומנגד אסור לוותר על הנורמות.
ככל שאנחנו פחות מנוסים בתחום האבחון, כמו בהורות, התחושות הפנימיות פחות מבוססות. אנחנו פחות יודעים מהי הבעה תקינה בעל פה לגיל, ובוודאי מהי הבעה תקינה בכתב. מהו ציור נורמטיבי לגיל ואיך נראה ריי חזותי תקין לגיל. מהי פונולוגיה תואמת גיל וכמה אחוז שגיאות כתיב זה הגיוני. ככל שנפגוש יותר ילדים הנורמות הפנימיות והתחושות שלנו יהיו מדויקות יותר.
ועדיין יש נורמות. כשהורה אומר שהילד שלו הלך מאוחר, "בגיל שנה וארבע", חשוב שנבין שזה עדיין בנורמה. אמנם הנורמה רחבה מאוד, אבל זה בנורמה. הנורמות שלנו אולי בעייתיות. אולי זה לא בדיוק לגיל הזה (למשל, א-ת), אולי על קבוצה לא מדויקת או אולי על מעט מדי ילדים (למשל, ריי), אולי זה לא תואם לתחושה שלי (למשל, וודקוק). אבל יש נורמות, שנותנות לי קנה מידה וכיוון למה תקין.
לא צריך לקדש נורמות. לפעמים נכון לעצור לפני כלל עצירה או לעבור לתיווך וניתוח דינמי ולפגום בציינון. אבל בזהירות. אחרי שביררתי עם עצמי כמה תחושות הבטן שלי מבוססות ומה מניע אותי, ואולי גם מה יחסר לי אחר כך בניתוח.
כשהנורמות והתחושות לא מסתדרות לי יחד, אני שואלת את עצמי למה. לשאלה הזו יכולות להיות תשובות שונות. אבל חשוב לי לתת כבוד לנורמות. לא כי הן מדויקות, אלא כי הן נותנות לי מושג שהוא גדול מההתנסות האישית שלי כמאבחנת, למרות מאות רבות של אבחונים שעשיתי וקראתי. כי הנורמות הן השפה המשותפת שלנו עם אנשי מקצוע אחרים. אני זהירה ביחס לנורמות אבל מכבדת אותן.
***
לבקשתי, קלינאית התקשורת בדקה את תמר כשהיתה בת שלוש.
התפקוד השפתי שלה היה בנורמה.
זה ממש לא סוף הסיפור (וההמשך בטח עוד יסופר), אבל זה עדיין היה משמעותי. לי.