למה לי בכלל דידקטי

"למה בכלל פסיכולוג חינוכי צריך לדעת את זה?" לא היתה בך התרסה. היו בך תמימות ותהייה.

"טוב, לא למדתי אצלך" ניסית לנחם אותי שלא הצלחתי להדביק אותך באהבתי לעולם האבחון.

הסתכלתי בך, אחרי ארבע שנות התמחות. נהנית מעבודה מערכתית, אוהבת לטפל ורואה לעומק את העולם הרגשי, ולא מבינה למה את צריכה להבין התפתחות קריאה.

האמת, אין לי מושג. אני גם לא יודעת אם זה נכון כפרופסיה. קטונתי. נוח לי בלי השאלות האלה.

אני יכולה לומר שאני רואה את העושר שהידע הזה מעניק לי כשאני חושבת על ילד. כשאני רואה את היכולות, העולם הרגשי והלמידה ויכולה להבין איך הם משפיעים זה על זה, לשקול אבחנה מבדלת ולדייק בעזרת אלה התערבות. שמחה שאני מסוגלת להעלות השערות על מה תוקע את הלמידה או מוביל ללוואים רגשיים והתנהגותיים. 

אני רואה זכות באפשרות להיות לסייע למורה בכיתה בחשיבה על המלצות אקולוגיות שרואות את הילד הספציפי מכל הזוויות: לימודית, התפתחותית ורגשית-חברתית ובו זמנית רואות גם את הכיתה כמערכת. 

אני נהנית כשאני קולטת את ההיגיון במה שקורה לילד, אני אוהבת את הרגע שבו אני מצליחה להסביר את ההבנה הזו להורים והקושי הופך נסבל יותר.

כשילד לומד לקרוא הקריאה שלו מפענחת פרט-פרט ולכן איטית, כך שהוא מתקשה להבין את השלם ולהנות מהקריאה. ככל שהוא מתאמן הקריאה הופכת אוטומטית יותר, יעילה יותר ואפשר לראות את השלם ולהנות מהנקרא. מי שקורא טוב נהנה ואז הוא קורא יותר ומשפר כך את קריאתו, ונוצר מעגל חיובי. ההיפך גם נכון – מי שמתקשה לא נהנה ולכן נמנע והפער גדל. גם באבחון עצם התרגול מאפשר להיות פחות טכניים ולהנות יותר מהעיסוק בתחום. אחרי 20 שנה של עיסוק באבחון, ככל שאני עוסקת בעוד פנים של התחום אני נהנית יותר, וממשיכה להעמיק. 

(פורסם ב21.6.22)